<h1>רבינו ירוחם נ"ד ח"ה</h1>
<h2>דף לד:</h2>
מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים ושולה פשתיו מן המשרה כדי שלא תאבד, וכשמכניסן מכניסן בצנעא כל מה שיוכל בין ביום בין בלילה בענין שיותר מעט שיוכל לעשו' המייה שיעשה כדי שלא להשמיע כל כך הדבר. ובלבד שלא יכוין לעשות מלאכה במועד, שאם יכוין אפילו דבר האבד אסור כך פשוט במועד קטן. כיון מלאכתו לעשותה במועד פירוש שכיון בבנין כגון שהתחיל בה קודם המועד ולא גמרה וצמצם בענין שיהיה דבר האבד ושיעשה אותה במועד מאבדים אותה ממנו שלא יגמור אותה, ולא קנסו בנו אחריו אם מת הוא דלדידיה קנסוה, ואם גמרה מאבדין אותה ממנו, אבל לבנו לא קנסוה ומתירין לו לגומרה פי' ואם לא גמרה אביו אין מאבדין אותה מבנו אם מת אביו כך פשוט במועד קטן. וכתבו המפרשי' דוק' בדבר האבד, אבל בדבר שאינו אבד אם עשאו בחול המועד מאבדין אותו ממנו ואפי' מת קונסין בנו אחריו. ונר' לי כי זהו למאן דסב' כי העוש' מלאכ' בחולו של מועד אסו' מדאורייתא, ולפיכ' בדב' שאינו אבד קונסי' בנו אחריו, כדאמרי' גבי כהן שצרם אוזן בכור וקנסו בנו אחריו מאחר שהוא איסו' מדאורית'. וכת' רב נטרונאי גאו' דכל מלאכה שכיוון לעשותה במועד מאבדין אותה הימנו, והיכא דליכא ממונא למקנסי' כגון חייט או אורג או תופר שעשו מלאכת אחרים קונסין אותן בעצמן דמנדין ומלקין אותו עד שמקבל עליו הדין ומתירין לו נדויו.
